top of page

מאמר בנושא מערכת החיץ הפחמנית - ביקרבונט

עודכן: 8 במרץ 2022

כולם מדברים על O2 (חמצן), אף אחד לא מדבר על CO2 (פחמן דו חמצני)


נושא: מערכת החיץ הפחמנית - ביקרבונט The carbonic-bicarbonate buffer system

בזמן תהליך מטבולי תקין בגופנו משוחררים יוני מימן(H+), דבר שהופך את הדם לחומצי. במידה וישנם יותר מדי יוני מימן בדם, גופנו יודע לשלב את יוני המימן עם ביקרבונט (HCO3 כאשר קיים מחסור בביקרבונט, הגוף עלול לעבור למצב של חמצת) על מנת לייצר חומצה פחמתית (H2CO3), שלאחר מכן מתפרקת לשני הדברים המוכרים והאהובים על לכולנו, פחמן דו חמצני ומים, שאותם אנו נושפים במהלך תהליך הנשימה (כמו שלמדנו בפוסט 3). כל התהליך הנפלא הנ"ל מתרחש כדי להחזיר את הדם למצב בסיסי יותר ופחות חומצי. לעומת זאת במידה ונהפוך לבסיסים מדי, פחמן דו חמצני משתלב עם מים בתוך הדם כדי ליצור חומצה פחמתית, דבר שהופך את הדם למעט חומצי יותר ובזאת מנטרל את בסיסיות היתר.


ובקיצור:


סיכומון, מערכת החיץ עוזרת לשמור על רמת PH תקינה בגופנו.

תהליך הנשימה הינו תהליך מיוחד, מערכת הנשימה נשלטת על ידי מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים האוטונומית. בעזרת המודעות אנו יכולים לנשום ולבחור את עומק וקצב הנשימה, בנוסף אנו יכולים לשכוח לגמרי מתהליך הנשימה ולתת לו לעשות את מה שהוא יודע לעשות. לדוגמא: אם נבחר להיכנס להיפרונטילציה, (מאופיינת בד"כ בנשימות חזקות ומהירות - פעולה שמפנה הרבה פחמן דו חמצני(CO2) מגופנו גורמת לרמות הPH לעלות (נהפוך בסיסיים)). נתחיל לחוות תסמינים של סחרחורת, עיקצוצים בפנים ובגפיים, ואולי אפילו כיווצים ועוויתות בידיים וברגליים. במידה ונמשיך באופן מודע לנשום עמוק ומהר להמון זמן נוכל אפילו לאבד הכרה. לעומת זאת אם נבחר לנשום כך באופן מבוקר ולמעט זמן ונעצור את הנשימה, נוכל לדחות את הגירוי הנשימתי שלנו ליותר זמן עד שהסרעפת שלנו תתחיל להתכווץ ונרגיש "רעב לחמצן". חלק מהאנשים המאומנים בעצירת נשימה או בעלי משמעת או כוח רצון גדול, יוכלו אולי להילחם ברצון לנשום למשך זמן גם עד למצב של איבוד הכרה. כמובן שאין ממה לדאוג, אלא רק להיזהר. בדרך כלל הגוף שלנו יודע מתי לתת למערכת העצבים האוטונומית לקחת פיקוד ולהחזיר אותנו למצב נשימתי טבעי עוד לפני שנאבד הכרה או נצא משליטה. בכל מקרה חשוב להבהיר, היפרוונטילציה יכולה להוציא אותנו משליטה ולבלבל את הגוף, לכן חשוב לתרגל היפרוונטילציה בסביבה בטוחה ואחרי הדרכה נכונה (מדריכי REBARTHING, מדריכי OXYGEN ADVANTEG וכו). כמובן שהכוונה שלנו ברוב המקרים היא לא להביא את עצמנו למצבי קיצון כאלה, אלה להשתמש בנשימה ככלי ולרתום את כוח הנשימה לטובתינו על ידי שינוי מודע של קצב ועומק הנשימה כדי לשפר את מצב הרוח והבריאות שלנו, כי "בריאותינו בידינו והיא רווחתינו" (לא בידם של הממשלה או קופות חולים).


בבית הספר צלילה חופשית ישראל, אנו נותנים לתלמידים להתנסות בשלב מסויים היפרוונטילציה בסביבה מבוקרת ויבשה, כדי שיבינו איך היפרוונטילציה מרגישה ולמה חשוב לא לצלול תחת ההשפעה. תמיד כשאנו שואלים אותם איך הם הרגישו, רובם מספרים על סחרחורת, עקצוצים וכו. לכל אדם ישנה רגישות שונה להיפרונטילציה. דבר ששמנו לב אליו הוא שחלק גדול מהתלמידים חושבים שהם מרגישים את התחושות הנ"ל מכיוון שהם מקבלים יותר מידי חמצן למוח. הדעה השגויה היא, שצריכים לנשום יותר כדי להביא יותר חמצן אל התאים שלנו ולא יודעים או שוכחים "מאפקט בוהר" שאומר שחמצן צריך נוכחות של פחמן דו חמצני כדי להיפרד מהמוגלובין ולהשתחרר אל התאים (עוד על אפקט בוהר בפוסט הבא). כמובן שאפשר גם לנשום יותר כדי להביא עוד חמצן אל התאים, תלוי באיזו פעילות אנו עוסקים. אחוזי רווית החמצן בדם של אדם בריא הינם בין 95%- 99% (SaO2), מה שאומר שהם כבר בתפוסה מלאה וזו הסיבה שאנו לא יכולים לנשום יותר, כדי לקבל יותר חמצן. משמע שההמוגלובין(החומר שמדביק את החמצן לדם) בכדוריות הדם כבר מיצה את כושר נשיאת החמצן המקסימלית שלו ואין ביכולתו לנשוא יותר מ95-99% חמצן. לכן אין לנו סיבה לנסות "לדחוס" עוד חמצן אל תוך גופנו. לצורך השוואה בואו נדמיין שמערכת הדם שלנו המורכבת מעורקים ורידים ונימים, הינה מערכת כבישים מסועפת וכדוריות הדם הן רכבים, בהם אנחנו מנסים לדחוס עוד נוסע או שניים לרכב שממילא כבר מלא. כולנו יכולים לדמיין איך דבר כזה לא יתרום כלל וכלל לכושר הנשיאה של הרכב, לאיכות הנסיעה וגם לא למצב הרוח של הנוסעים.

בפוסט הבא נמשיך להעמיק בשאלה, למה אנו נושמים ונתעמק באפקט בוהר, כדי לבין למה CO2 הוא חבר ואח יקר.

94 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page